ההיסטוריהשלנו

סיפורו של עמק החולה הוא דרמה היסטורית, סביבתית ואנושית מרתקת. זהו סיפור על מפגש עוצמתי בין שמיים, מים ואדמה, על ניסיון אנושי לקחת אחריות על הטבע, על טעויות שנלמדו בדרך – ועל אחד מהפרויקטים לשיקום סביבתי המרשימים והמצליחים בעולם.

מסגרת גיאוגרפית וגיאולוגית

עמק החולה שוכן במרכזו של הבקע הגדול (שבר טקטוני ענקי המתרחב לאורך אלפי קילומטרים). העמק מתוחם על ידי מצוקים והעתקים גיאולוגיים תלולים: במזרח – רמת הגולן, במערב – הרי נפתלי, בדרום – גבעות רמת כורזים, ובצפון – רמת מטולה והרי הלבנון.

עד לאמצע המאה ה-20, השתרעו בדרום העמק אגם החולה (בשטח של כ-13 קמ"ר) וביצות עונתיות וקבועות מצפון לו (כ-47 קמ"ר נוספים), אשר כוסו בסבך צפוף של גומא הפפירוס. מפלס המים השתנה דרמטית בין עונות השנה, והשטח המוצף נע בין 8,000 ל-47,000 דונם.

האדם והעמק: מהתקופה הפרה-היסטורית ועד הציונות

בזכות העושר העצום של מים, צמחייה ובעלי חיים, שימש עמק החולה עורק חיים קריטי לאדם כבר מהתקופות הפרה-היסטוריות. העושר הטבעי שבעמק הוא שאפשר לאדם הקדמון – חברות הציידים-לקטים – לעבור מחיי נוודות להתיישבות הקבע הראשונה בהיסטוריה, עוד לפני ראשית החקלאות. בעמק החולה נחשפו שני ממצאים ארכיאולוגיים בעלי חשיבות בינלאומית יוצאת דופן: באתר עינן (עין מלאחה) התגלו שרידי התיישבות הקבע הראשונה של התרבות הנאטופית, ובאותו אתר ממש נחשפה גם העדות הקדומה ביותר בעולם לביות הכלב – קבורה מרגשת של אישה לצד גור כלבים.

בהמשך ההיסטוריה, בעולם העתיק, הוסיף העמק לשמש עורק תחבורה ומסחר מרכזי כחלק מ"דרך הים" (Via Maris), ובתקופת המקרא בלטו בו הערים חצור בדרום ודן בצפון. בתקופה העות'מאנית יושב העמק על ידי שבט הע'ווארנה – שבט בדואי שהתפרנס בעיקר מרעיית תאואים (ג'מוסים), דייג וקליעת מחצלות מקנים ופפירוס. בשלהי המאה ה-19, עם ראשית ההתיישבות הציונית, הוקמו בעמק המושבות הראשונות, ובראשן יסוד המעלה וקיבוץ חולתה, אשר נאבקו בקשיים עצומים ובראשם מחלת המלריה.

מפעל ייבוש החולה, 1951–1959

בשנת 1951 יזמה ממשלת ישראל, בביצוע קרן קימת לישראל (קק"ל), את מפעל ייבוש החולה. אחד ממפעלי ההנדסה הלאומיים הגדולים והמשמעותיים בתולדות המדינה.

מטרות המפעל המקוריות

• הכשרת קרקע חקלאית: תוספת עשרות אלפי דונמים של אדמה פורייה להרחבת ההתיישבות והחקלאות.
• חיסכון במים: הקטנת אידוי המים מהאגם והביצות (מ-68 מיליון מ"ק בשנה לכ-40 מיליון מ"ק בשנה בלבד) והזרמתם דרומה לשימוש לאומי.
• ניצול משאבים: הפקת כבול (חומר אורגני דחוס שנוצר מפירוק צמחים בביצה) כחומר גלם לדשן ולאנרגיה.
• פיתוח ותעסוקה: סלילת כבישים לצרכים ביטחוניים ואספקת מקומות עבודה להמוני העולים החדשים.

הייבוש בוצע באמצעות חפירת שתי תעלות ניקוז ענקיות והעמקת אפיק הירדן. הפרויקט הוסיף כ-60,000 דונם של שטחי עיבוד חקלאיים. בקצה הדרומי של העמק הוקמה שמורת החולה (שמורת הטבע המוכרזת הראשונה בישראל, בשטח של כ-3,000 דונם) במטרה לשמר זכר למערכת הביצה המקורית.

המשבר הסביבתי והאקולוגי

במהלך שנות ה-70 וה-80 התברר כי לייבוש היו השלכות סביבתיות ואקולוגיות שלא נצפו מראש:

• שקיעת הקרקע ושרפות תת-קרקעיות: אדמת הכבול שנחשפה לאוויר עברה תהליכי חמצון מורכבים, איבדה נפח ושקעה בקצב חסר תקדים (עד 7 מטרים במרכז העמק!). תהליך החמצון פלט חום רב וגרם לדליקות תת-קרקעיות ממושכות שנמשכו חודשים.
• איום על איכות מי הכנרת: פירוק החומר האורגני בקרקע שחרר כמויות גדלות של תרכובות חנקן וזרחן. עם גשמי החורף נשטפו חומרים אלו דרך תעלות הניקוז ישירות לכנרת וסיכנו את מה שהיה אז מקור מי השתייה הראשי של המדינה.
• פגיעה במגוון הביולוגי: ייבוש הביצה הוביל להעלמות בתי גידול, להכחדת מיני צמחים ובעלי חיים, ולפגיעה קשה בתחנת העצירה החיונית של הציפורים הנודדות.

בעקבות הידרדרות איכות הקרקע, נאלצו החקלאים לנטוש כ-5,000 דונם במרכז העמק.

שיקום אדמות הכבול ויצירת אגמון החולה

בעקבות המשבר הסביבתי והחשש הממשי לאיכות המים בכנרת, יזמו קק"ל, מדענים, חקלאים ורשויות המדינה תהליך עומק של חשיבה מחודשת. המסקנה הייתה נחרצת: המפתח להצלת העמק טמון בהחזרת המים והחזרת האיזון הטבעי לקרקע.

בשנת 1993 יצא לדרך פרויקט שיקום אדמות הכבול בעמק החולה, מבצע הנדסי-סביבתי חסר תקדים בהנהגת הקרן הקיימת לישראל. במסגרת הפרויקט:

• נחפר מרכז השטח הנטוש והוצף מחדש – וכך נוצר אגמון החולה בשטח של כ-1,100 דונם (בתוך מכלול פארק של כ-5,000 דונם).
• נחפרו כ-100 ק"מ של תעלות מים היקפיות והוקמו כ-200 מתקנים הידראוליים, המאפשרים לשלוט בדייקנות בגובה מפלס מי התהום – מניעת התייבשות וחמצון הכבול בקיץ, וניקוז מבוקר בחורף.
• נחפרו מחדש תוואי אפיק הירדן ההיסטורי והמשוחזר, והושבה צמחיית גדות מקומית ליצירת מערכת אקולוגית פועמת.

שיקום שאינו נגמר: עבודה ותחזוקה מתמדת

מהפך השיקום אינו אירוע חד-פעמי שהסתיים, וספק אם יסתיים אי פעם. זוהי מערכת מורכבת שדורשת תחזוקה, תפעול ועבודה הנדסית-אקולוגית יומיומית לאורך כל ימות השנה. כדי לוודא שפעולות התחזוקה והממשק בשטח אכן מתאימות לטבע, תומכות בו ומדויקות עבורו, מלווה הפרויקט במערך הניטור האקולוגי הרב-שנתי. הניטור משמש כ"מצפן" המדעי של השיקום, ומאפשר ללמוד את השטח בזמן אמת ולהתאים את פעולות הממשק לצרכים המשתנים של המערכת האקולוגית.

עפים על העתיד

כיום, פארק הטבע והצפרות אגמון החולה-קק"ל ניצב בפני שלב מרגש נוסף בהתפתחותו. בימים אלה שוקדים על גיבושה של תוכנית אב חדשה ומקיפה לאגמון החולה, אשר מסמנת את הצעד הבא בהעמקת השיקום האקולוגי ושיפור חווית המבקר:

• יצירת בתי גידול ייחודיים והעשרת המגוון הביולוגי: התוכנית כוללת שחזור ויצירה של בתי גידול נדירים שנעלמו מנוף העמק, ובהם החזרת שטחים ביצתיים, הרחבת שטחי אחו לח, וביסוס מרבדים מרהיבים של נימפאה לבנה וצמחי מים נדירים נוספים. צעדים אלו ירחיבו את העושר של מיני החי והצמחייה בפארק.
• שדרוג חוויית המבקר וההסברה: התוכנית תנגיש את פלאי הטבע המשוקם בדרכים חווייתיות ומתקדמות, תוך שילוב תכנים חינוכיים, שדרוג תשתיות הטיול והעמקת החיבור הבלתי-אמצעי בין הציבור לטבע.
• ביסוס המחקר והקיימות האזורית: המשך ביסוס האגמון כמרכז מחקר בינלאומי לשיקום שטחים רטובים (Wetlands) והדגשת המודל המנצח של שיתוף פעולה בין חקלאות, מדע, קהילה ותיירות אקולוגית.